צמח מרפא מרווה רפואית |
---|
המרווה המשולשת היא בן-שיח, המגיע עד לגובה של מטר אחד. בדרך כלל היא מופיעה ליד החורש הים-תיכוני, או בתוכו ובמקומות המדוללים, שאליהם חודרות קרני השמש. ענפיה הם ארוכים, שעירים ועוטים עלים לבדיים. בחורף צבעם של העלים הוא ירוק בהיר, והם גדולים ומקבילים לפני הקרקע. על-פי-רוב שתיאונות, או שני עלעלים היוצאים מבסיסו של הצמח,מתלווים לכל עלה, ונדמה כאילו העלה בנוי משלושה עלים. מסיבה זו קוראים למין זה של המרווה 'מרוה משולשת'. בקיץ צבעם של העלים הוא ירוק- לבנבן, והם קטנים יותר ומגוללים קמעה, כשהם מקבילים לפני הגבעול. בדרך כלל הם עלים פשוטים, החסרים את שתי האונות, או את שני העלעלים המופיעים בחורף, כנזכר לעיל. גם עלי המרווה המשולשת, כמו רוב צמחי משפחת השפתניים, מייצרים שמן אתרי חריף, שעליו עוד נעמוד להלן. המרווה פורחת בחודשי מרס- יוני, וצבעם של פרחיה הוא סגול-ורוד. הם בנויים משתי שפות עליונה ותחתונה. ריחם המתוק של הפרחים וצבעם הסגלגל מושכים עליהם חרקים, ובעיקר את דבורת הדבש. באביב המרווה נחשבת לאחד מצמחי הדבש 'המבוקרים' ביותר. חרק או דבורה, הבאים למצוץ את צוף הפרח, כדי למוץ את הצוף, נלחצת מעין תושבת או דוושה, המפעילה מנוף המוריד את לשכת גרגרי האבקה על גבם. עם יציאתם של החרק או הדבורה מן הפרח, המנוף חוזר למצבו הקודם. בהגיעם לפרח אחר,הם מעבירים את גרגרי האבקה שעל גבם אל צלקות העלי, וכך הם מסייעים בתהליך ההפריה וגם נהנים מן הצוף. הבה ננסה גם אנו להתחקות אחרי מנגנון מופלא זה. ניקח קיסם דק בעובי של סיכה, נחדיר אותו בעדינות אל בין שתי שפות הפרח נלחץ על הדוושה כמעשה החרק או הדבורה. להפתעתנו הרבה יירדו האבקנים וימלאו את הקיסם שבידנו בשלל גרגרי האבקה. ברגע שנשחרר את הלחץ מעל הדוושה, חזרו האבקנים למקומם. לעתים קרובות נוצרות התעבויות כדוריות, הדומות לתפוחים קטנים, בקצות ענפי המרווה המשולשת. התעבויות אלו הן בעצם עפצים, המתהווים מגירוי ברקמת הצמח. גירוי זה נוצר בגלל עקיצת הכנימה הידועה בשם : Cynips salviqe (וראה גם בערך אלה ארץ-ישראלית). יש כאלה הסוברים בטעות, כי הם פירות המרווה. עפצים אלה ראויים למאכל בעודם רכים, תוכנם מלא מיץ עסיסי וריחני וטעמם ערב לחיך. עם סוג צמח זה נמנים יותר מ-20 מינים, הגדלים בר בארץ, ומתוכם נעמוד על שני מינים הנוגעים לענייננו 'מרווה ריחנית' ו'מרוות ירושלים'. מרוה ריחנית - S. dominica Mill. בערבית: מרו/חויחה שיחי המרווה הריחנית הם גדולים יותר משיחי המרווה המשולשת. גובהם מגיע ל- 40-100 ס"מ ולעתים אף יותר. היקף השיחים מגיע אף הוא ליותר ממטר. מרווה זו גדלה בהצלחה באדמות גירניות, ונפוצה בגליל, בכרמל, בהרי יהודה, בגבעות השפלה, במדבר יהודה ובנחלי הנגב. גבעולי המרווה הריחניתהם מסועפים ומעוצים. עלי החורף שונים בצורתם ובגודלם מעליהקיץ, צבעם ירוק-אפרורי והם בעלי צורת משולש. אורכם מגיע ל-10 ס"מ, והם מכוסים במעטה צמרי צפוף. עלי הקיץ הם קטנים ואורכם מגיע עד ל4- ס"מ. הם צמריים יותר וגליים, וצבעם בהיר יותר מצבעם של עלי החורף. בחודשים פברואר-מאי, המרווה הריחנית מתכסה בפרחים לבנים ריחניים. בתקופת המעבר בין האביב לקיץ, נראות תפיחות גדולות על גבעולי המרווה הריחנית. הן נוצרותכתוצאה מעקיצתה של כנימה (עליה ראה לעיל בתיאור של המרווה המשולשת וכן בפרק על האלה הארץ-ישראלית). עפצים אלה טעימים מאוד למאכל, ותוכנם מלא מיץ עסיסי וריחני. הערבים קוראים למרווה הריחנית בשם 'חויחה' (אפרסק קטן) על שום העפצים המתפתחים עליה, המזכירים בצורתם אפרסקים קטנים. השם 'חויחה' נובע מלשון היחיד של 'חוח' (אפרסק). מרוות ירושלים -S. hierosolymit'ana Boiss במחצית הראשונה של החורף עולים מן הקרקע עלים גדולים של הצמח. צבעם הוא ירוק כהה, הם מכוסים בגבשושיות קטנות ושפתם משוננת. במחצית השנייה של החורף עולה מתוך העלים עמוד תפרחת מרובע (בעל ארבעה מקצועות השווים בגודלם). מן הגבעול המרכזי מסתעפיים ענפים צדדיים נגדיים, הנושאים בראשם פקעים ירוקים, הנפתחים לפרחים סגלגלים יפים. מרוות ירושלים נפוצה באזורי ההרים והעמקים. היא חסרת ריח בניגוד לחברותיה, אך טעם עליה וגבעוליה, כשהם מבושלים באורז ובבשר, הוא מן המשובחים שבטעמים. תולדות הצמח ומוצריו- מקור השם מרווה כנראה בסוריה, ושם נקרא בשם מרוא. א' הראובני קורא למיני המרווה בשם 'מוריה', וטעם לכך מצאנו על שם זה :"אמנם לא מצאתי עוד בספרותינו העתיקה את השם מוריה לצמח בכלל ולשיחים ממיני הסוג Salvia בפרט בשום מקום, אלא אפשר עוד לגלות את עקבותיה של המוריה בהוראה זו גם בתנ"ך וגם בתלמוד וגם בשרידי שמות עבריים השמורים עוד עד היום הזה בפיות הערבים שבארץ-ישראל. והדי קדומים הבאים מעברים שונים מביאים את השם לאזני בצלצלו בפי הערבים שבארץ המוריה המכנים בו - תחלה בצורתו העברית ואחר-כך, גם בארמית - שיח אחד מהסוג Salvia ובמקומות אחרים גם שיחים אחרים מאותו סוג...וממנו משם המוריה של הצמחים האלה ותולדותיו, הלכו והסתעפו שמות אחדים מהמפורסמים שבתורה והיקרים לנו עד היום הזה. הלא הם : "ארץ המוריה, הר המוריה, מרים ומריה וגםמריות ורמת ומרמות". כדי לחזק את דעתו, שהמוריה היא צמח הארץ מקדמת-דנא, מוסיף א' הראובני ואומר, ש-39 מיני מרווה נפוצים למכביר בארץ ובשכנותיה, כאשר בחלקם הגדול הם מתייחסים בשמותיהם המדעיים לשם הארץ ולחלקיה, כגון : מרווה ארצישראלית, מרוות יהודה, מרוות ירושלים, מרווה נצרתית ועוד. הערבים קוראים למרווה המשולשת בשם 'מרימיה' או 'מרמיה'. לדעתם של הפלחים, הגרים באזור בית-לחם ובסביבות ירושלים, השם 'מרמיה' נובע מהקדושה, שהעניקה מרים אם ישו לצמח, ומעשה שהיה כך היה : "מרים הקדושה ובנה ישו נטשו את מקום משכנם בבית- לחם ונסו בחסות החשיכה מפני חייליו הזועמים של המלך הורדוס, בואכה מצרים. והימים ימי תמוז הלוהטים. עייפים, מיוזעים ורעבים, תרו להם האם ובנה אחר שיח לחסות בצלו. והנה נקרתה להם בדרכם המרווה המשולשת, מכסיפה בשלל עליה ונודפת ריח עז למרחוק. השכיבה מרים את הילד מתחת לשיח, קטפה עלים מגבעוליו ונגבה בהם את מצחה ואת פני ילדה. והנה ריחה המתוק והמשכר של המרווה החיה את נפשה ואת נפש הילד. המשך בירכה מרים את השיח, ולכן עד היום הוא נקרא בפי הערבים על שמה 'מרימיה מברוכה', כלומר, 'מרים המבורכת'". ב' צ'יזיק טוען, שהמרווה מופיעה בספרותנו העתיקה בשם מרמהין, כסם רפואי ששמו 'ברסם'. סם זה נזכר בתלמוד ותכליתו היא לפתוח את דרכי הנשימה. "ונבחשי בגוזא דמרמהין" (גיטין ס"ט, ע"ב), ומה משמעות השם "מרמהין"? השם מרמהין נשמר בערבית המדוברת בארץ-ישראל בשם מרמיה, יש הסבורים, ששמה הלועזי של המרווה Salvia נגזר מהמלה הלטינית-Salvere, שפירושה הוא להושיע. ואפשר ששמה לפי מלה זו מעיד על חשיבותה הרפואית הרבה. א' הראובני סבור, שמקור צורתה של מנורת שבעת הקנים, שבנה ועיצב בצלאל בן-אורי למשכן, ככתוב : "ויעש את- המנרה זהב טהור... וששה קנים יוצאים מצדי... ושלשה קני מנרה מצדה השני" (שמות ל"ז, י"ז - י"ח), הוא צורת המרווה הארצישראלית.למרווה הארצישראלית יש ענף מרכזי אחת, שממנו מסתעפים זוגות-זוגות של ענפים צדדיים זה מול זה, כמו בצורת המנורה. אלא שבמרווה כל זוג הסתעפויות ניצב לקודמו, בעוד שבמנורה כל הקנים נמצאים במישור אחד. נ' הראובני מציע להטות ביד את שלושת זוגות הסעיפים, עד שהם יהיו במישור אחד, ואז תתגלה לעינינו התמונה המפתיעה : צורת מנורת ישראל העתיקה בעלת שבעת הקנים. מנורה זו המתנוססת עד היום כסמלה של מדינת-ישראל, משתקפת בצורתם של רוב צמחי המרווה הגדלים בר בארצנו. התכונה המשותפת לרוב מיני המרוות הגדלות בר בארץ היא ריחן המיוחד. יש מהן שריחן הוא עדין ומתוק, ויש אחרות שריחן חריף ומשכר. שפע הריחות שבמרוות גרם להן להוות צמחי בושם ותבלין מבוקשים ושימושיים בכל התקופות. יש גם כאלו, שבזכות ריחן המיוחד נעשו צמחים מקודשים שנקטפו רק בטקסים מיוחדים. מכל מקום, גם היום המרווה המשולשת מפורסמת ברפואה העממית בכל ארצות הים-התיכון. אצל הפלחים הערבים בארץ-ישראל היא תפסה לה מקום מכובד בין צמחי המרפא והתבלין. נוסף על השימוש במרווה המשולשת לצורכי רפואה, היא גם משמשת להפקת שמן אתרי, שייעודו העיקרי בבישום סבונים למיניהם. למרות שהיא הוכרזה כצמח מוגן עדיין ניתן לראותה נמכרת אגודות-אגודות בשוקי חברון, שכם, רמאללה וירושלים. המשך פתגם עממי, הנפוץ בין ערביי הארץ, אומר : "מי שיש לו מרווה תחת ידו מרחיק מחלה מביתו". דומה שלא בנקל יוותרו הפלחים על סממן, שהוא בבחינת 'תעודת הזהות' שלהם. ומי שנזדמן לבית בכפר הערבי לא ישכח במהרה את הטעם המיוחד, שבו מתבלים את התה - טעם המרווה המשולשת. כאמור לעיל, עפציה של המרווה הריחנית טעימים מאוד למאכל, ומעליה של אחותם - מרוות ירושלים - מכינים בעונת החורף מעדני מלכים, גם בעלים היבשים נוהגים להשתמש בהכנת מזון. כאשר כותשים אותם ניתן לתבל בהם מאכלי בשר וממולאים למיניהם, וכן מתבלים בהם דגי-ים בעת טיגונם. רפואה ופולקלור ספרו של אסף הרופא הוא הספר הרפואי העברי העתיק ביותר. הספר כולל אוסף של מאמרים, פרקים ותרגומים לעברית העוסקים בנושאים רפואיים, החל מהמאה הראשונה לפסה"נ וכלה בעיבודים של טקסטים יוונים מן המאות 5-6לסה"נ. שם מצאנו כתוב : "הוא עשב נקרא בלשון ארם מרווא, ובלשון יוון ליליספקוס, ובלשון רומיים שלביא, ריחו טוב. יועיל לכל מכאוב ולכל חולי שבגוף ולעצור הדם מכל צד שיזוב בו ולכאבי רחמי הנשים, השקה שקל אחד ליום. ולגרבול חרס ירפא. ואם יתבשל וימרק בו רוחץ במי בישולו וירפא. אף לשיער הניבל יאריך ויגדיל לצמוח, אם יבושל וירחץ במימיו, וירפא". |