צמח החרדל
מקורות ופולקלור: בספרות המשנה והתלמוד נזכר החרדל פעמים רבות, ומן הסתם היה מצוי לרוב ומוכר לכל תושבי הארץ. אבותינו גידלו את החרדל כירק-מאכל, והיו נוהגים להשתמש בעיקר בתימורותיו (ראשי הגבעול והעלים) בבישול ובכבושים: "אמר רבי יהושע מימי לא לא גס ליבי לומר לאדם צא ולקט לך תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשרות" (תוספתא, מעשר ראשון ג'). אבותינו הכירו גם את הסגולות הרפואיות הטמונות בו, וכך אמרו עליו: "הרגיל בחרדל אחד לשלושים יום, מונע חליים מתוך ביתו. אבל לא בכל יום, מפני שהוא מחליש את הלב" (ברכות מ', א').
רפואה עממית: באביב, מלקטות הכפריות הערביות את גבעולי החרדל ועליו, ומתקינות מהם מאכלים ערבים. הן משתמשות בכל חלקי הצמח גם כתרופה – לדלקות אוזניים, לכאבי פרקים, לחיזוק הגוף ולניקוי המעיים, נגד אבנים בכליות ולמניעת הצטננות.
