תיאור הצמח: עשב רב-שנתי ממשפחת הסוככיים, שגובהו 50-20 ס"מ. נפוץ בבתות, בשדות בור ובצדי דרכים בחבל הים-תיכוני. עליו הראשונים עולים בראשית החורף, הם דמויי לב או ביצה, חלקים ומבריקים וערוכים בשושנת. עלי הקיץ נוקשים, וגזורים לאונות צרות וקוצניות. הפריחה בחודשים מאי-אוגוסט. הפרחים קטנים, ערוכים בקרקפות, וצבעם כחול-סגול, צבע הגבעולים בקיץ כחול-סגול מרהיב.
מקורות ופולקלור: החרחבינה נמנית עם חמשת המינים שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור בפסח: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת בעלשין ובתמכא ובחרחבינה ובמרור" (פסחים ב', ו'). א' הראובני מזהה את ה"מתוק" שבמשנה כמיץ המתוק, הנמצא בעלי החורף של החרחבינה: "המלקט עשבים לחים עד שיבש המתוק" (שביעית ט', ו').
רפואה עממית: בחודשי החורף אוספים ערביי ארץ-ישראל את עלי החרחבינה, ומהם מתקינים מאכלים ערבים לחיך. כמו כן משתמשים בכל חלקי הצמח ברפואה העממית – לריפוי פצעי קיבה, תולעי מעיים, לחיזוק חניכיים, לריפוי פצעים ושריטות, סוכרת, מחלות מרה ועקיצות עקרב.