קניוה מאובטחת
שרביטן מצוי הצעה מיוחדת
זמן לסיום ההטבה
: :
₪185.25
לחץ לקניה
מרפא הבושם בפייסבוק
צמח הזית 

צמח מרפא-זית
תיאור: זהו עץ פרי, הגדל באזור הים-התיכון וברוב חלקי מרכז ארץ- ישראל וצפונה. תפוצתו העיקרית היא באזור ההרים, והוא מגיע לגובה של 5-7 מ'. מערכת שורשיו מסועפת וחזקה, ושורשיו מסוגלים להבקיע להם דרך גם בינות לסדקי הסלעים. עובייה של קורת הגזע מגיע להיקף של 2-3 מ', וגובהה ל 4-5-מ'. סמוך לבסיס הקורה מפתח הזית נצרים רבים, המשמשים לכורמים כשתילי זיתים. הגזע מסתעף בחלקו העליון לבדים ענפים, הנותנים לעץ את נופו הרחב.עלי הזית הם נגדיים, דהיינו, ערוכים זה מול זה על הענף. הם מוארכים או דמויי איזמל. צדם העליון ירוק מבריק, וצדם התחתון אפור-מכסיף בשל השערות המכסות את העלים בצפיפות. 
הברק בצדו העליון של העלה מחזיר במידה רבה את קרני השמש הפוגעות בו. והשערות בצדו התחתון מגינות על הפיוניות, המרוכזות בצד זה, מפני חום קרני השמש. בשל גורמים אלה הזית נוהג חיסכון רב במשק מימיו.
הזית פורח בסוף האביב ובתחילת הקיץ. פרחיו לבנים וערוכים בקבוצות דמויות אשכול, ורק חלק קטן מהם מגיע לחניטה. 
פרי הזית הוא בית גלעין, וצבע הקליפה של הפרי הולך ומשתנה עם ההבשלה מירוק לחום-שחור. הפרי מבשיל בחודשים ספטמבר-אוקטובר. פירות הזית אוצרים בציפתם ובגלעיניהם אחוז גבוה של שמן ( 30-50אחוז). 
בחורשי הארץ, בכרמל, בשומרון ובגליל העליון, מצוי זית הבר (O. europaea, var. oleaster)
זהו שיח שענפיו קוצניים, ועליו, פירותיו ופרחיו, הם קטנים יותר. יש להניח, שהזית התרבותי טופח ממנו.
תולדות הצמח ומוצריו: חוקרי הזית משערים, שמוצאו של הזית התרבותי הוא אזור הים-התיכון וקדמת אסיה, לרבות ארץ-ישראל, החוקרים גם סוברים, שעץ הזית התרבותי טופח לראשונה בסוריה ובארץ-ישראל. והראיה : גלעיני זית תרבותי נמצאו בחפירות באתרים עתיקים שונים. כגון : גזר, לכיש, מגידו, בית-שאן ובית-ירח, והקדומים שביניהם הם מלפני כ4000- שנה. 
במקרא נזכר הזית לראשונה בסיפור המבול, כאשר היונה, ששלח נוח מן התיבה, חזרה אליו ובפיה עלה זית : "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה-זית טרף בפיה" (בראשית ח', י"א). גם בני ישראל בכבשם את הארץ מצאו בה את הזית ; "והיה כי-יביאך ה' אלהיך אל הארץ... לתת לך... כרמים וזיתים אשר לא-נטעת" (דברים ו', י'-י"א). 
הזית הוא אחד משבעת המינים, שנשתבחה בהם ארץ- ישראל, ועל שמו היא נקראת ; "ארץ זית שמן" (דברים ח', ח'). על שיעור תפוצתו של הזית אנו למדים מהעובדה, שדוד המלך מינה אחראים על עצי הזית ועל אוצרות השמן אשר לו : "ועל הזיתים והשקמים אשר בשפלה בעל חנן הגדרי ועל-אצרות השמן יועש" (דברי-הימים א', כ"ז, כ"ח). שלמה המלך נתן לחירם מלך צור חלף עצי הארזים לבניין המקדש ; "עשרים כר שמן כתית שנה בשנה" (מלכים א', ה', כ"ה).
במקרא מסופר, שמארץ-ישראל היו מייצאים זיתים (שמן-זית) גם למצרים : "ושמן למצרים יובל" (הושע י"ב, ב'). ובמקום אחר; "מה היו השבטים עושין היו משלחין שמן למצרים (איכה רבה פ"ה, ז'). 
עץ הזית היה נערץ בשל תפארתו, רעננות עליו הירוקים תמיד וחוסן שורשיו החודרים גם לתוך הסלעים. ירמיהו הנביא מתארו כך ; "זית רענן יפה פרי-תאר קרא ה' שמך" (ירמיהו י"א, ט"ז). 
כבודו של הזית הוא השמן המופק ממנו, כי בו היו מכבדים אלוהים ואדם. במשל יותם, כשהלכו העצים להמליך עליהם מלך, הם פנו ראשונה לזית : "ויאמרו לזית מלכה עלינו. ויאמר להם הזית החדלתי את-דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על-העצים?" 
גם בתקופת הבית השני מילא הזית תפקיד חשוב בחיי העם. כראיה לכך נספר כאן את האגדה הבאה: "שנו רבותינו 'וטובל בשמן רגלו"' (דברים ל"ג, כ"ד). "זה חלקו של שבט אשר. אמרו : פעם אחת נצטרכו אנשי לודקיא (מדינה במערב אסיה הקטנה) לשמן. מינו להם שליח אחד ואמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא (מיליון). הלך לירושלים. אמרו לו: לך לצור. הלך לצור. אמרו לו: לך לגוש-חלב (יישוב גדול בגליל העליון). הלך לגוש-חלב. אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה. הלך ומצאו עוזק (עודר) תחת זיתיו. אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי. המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו (בגדיו) לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך. אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים... כיון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו: והוציאה לו ספל של זהב מלא שמן - וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר 'וטובל בשמן רגלו'. לאחר שאכלו ושתו, מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו ; כלום אתה צריך ליותרי אמר לו : הן, אלא שאין בידי דמים (כסף). אמר לו: אם אתה רוצה לקחת - קח, ואני אלך עימך ואטול הדמים, מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא, אמרו לו: לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד, לא גמל ולא חמור בארץ-ישראל, שלא שכר אותו (להעברת השמן…)" (בבלי, מנחות פ"ה, ע"ב).
על מסיק הזית, על השמן ועל תהליכי הפקתו, נכתב רבות בספרות חז"ל, ונביא כאן קטע, המתאר את מסיק הזיתים ואת הפקת השמן: "מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו, ואחר-כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגג ונותנין אותו במטחן, ואחר כך טוחנין את הזיתים, ואחר כך מקיפין אותם בחבלים ומביאים אבנים, ואחר כך נותנים את שמנם, כך ישראל, באין אומות העולם וחובטין אותם בקולרים ומקיפין אותם וכופתין אותם תשובה והקדוש ברוך הוא עונה להם" (שמות רבה פ', ל"ו). 
הזיתים ושמן הזית מארץ-ישראל נזכרים גם בכתבי היוונים והרומאים ; ארסטיאס, קצין בצבאו של המלך תלמי פילדלפוס (270-277 לפסה"נ), בדברו על ארץ-ישראל, אומר ; "עמל רב מושקע בחקלאות, הארץ שופעת זיתים, תבואה ועצי פרי לרוב", פליניוס כותב בספרו 'על תולדות הטבע': "כי הזיתים הבשריים במצרים מניבים כמות קטנה של שמן ואילו הזיתים הקטנים בערי ארץ-ישראל ועבר-הירדן, שציפת זיתיהם נאה ויפה, מניבים כמות שמן גדולה, ולכן מייבאים זיתים מהערים הללו לאיטליה".
בימי מרד בר-כוכבא כרתו הרומאים את רוב מטעי עצי הזיתים ביהודה, כדי להקים בעזרתם מבצרים וסוללות:"בראשונה שלא היו הזיתים מצויין שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ..." (תלמוד ירושלמי, מסכת פאה ז', א'). גידול הזית נמשך גם בימי שלטון רומא וביזנטיון. השבטים הנודדים, שבאו מחצי-האי ערב, החריבו מטעים רבים. אך לאחר שהתיישבו שבטים אלה ישיבת-קבע ולמדו את עבודת האדמה, הם העריכו מאוד את פרי הארץ ונטעו עצים רבים. הגיאוגרף הערבי, אל-מוקדסי (985-לסה"נ), מספר: "בעכו והסביבה מטעי-זיתים גדולים המניבים זיתים לרוב, ומהם מפיקים שמן. הרבה יותר מהדרוש לה". ואם נעבור בבקעת בית-הכרם בדרכנו לצפת, נתרשם ממטעי הזית הקיימים שם עד עצם היום הזה.
בנימין מטודילה, (טודילה - עיר בצפון ספרד) בספר המסעות שכתב מסיורו בארץ ישראל, בשנת 1170 בערך, מציין: "שומרון… היא ארץ נחלי מים וגנות ופרדסים וכרמים וזיתים". 
עובדיה מברטנורא (היא ברטינורו שבאיטליה), שחי במחצית השנייה של המאה ה- 15, בדברו על הדרך הנמשכת מבית-לחם לירושלים, אומר: "וכל הדרך מלאה כרמים וזיתים".
הנוסע האסלקוויסט (1752-1749) מספר : "ביפו אכלתי זיתים שהם הטובים ביותר שאכלתי בכל ארצות המזרח, הם הם הזיתים שארץ-ישראל היתה משובחת בהם", 
חוקר ארץ-ישראל, טריסטראם (1866), כותב שהאזור העשיר ביותר במטעי הזית הוא אזור אפרים, שבו הוא רכב שעות רבות בצל עציהם. לדבריו, אזור זה מעובד יותר משאר חלקי הארץ. כן הוא מזכיר את מטעי הזיתים בשכם, בדרך לירושלים, בחברון, בחיטין ועוד. 
ב-400 שנות שלטונם של התורכים בארץ (1917-1517), התחדשו במקצת מטעי הזיתים, אך תקופת הזוהר השנייה (הראשונה הייתה בימי שבת ישראל על אדמתו) של המטעים הייתה דווקא בימי שלטונם הקצר של הבריטים בארץ-ישראל (1917-1948). בתקופה זו מצאו הערבים בזית ענף מכניס, ומקור חשוב לשמן ולמזון. כמו כן בתקופה זו הוכנסו לארץ זנים חשובים לכיבוש הזית ומוצריו ולעיבודם. היום נשתפרו שיטות הגידול, טופחו זנים חדשים ונבנו מפעלים לעיבוד תוצרת הזית. 
מקומות רבים בארץ נקראו על-שם הזית, פריו ושמנו, כגון : הר-הזיתים ובירושלים), עין-זיתים (בגליל העליון), בית-זית (בהרי ירושלים), מושב זיתן (ליד לוד), הר-המשחה (ירושלים) ובן-שמן - מושב וכפר נוער. 
שמן 
שימושים רבים היו לשמן, ובחלקם אף ממשיכים להתקיים כיום. הוא שימש למאכל: "סלת ודבש ושמן אכלתי" (יחזקאל ט"ז, י"ג) ; למאור: "שמן למאור בשמים לשמן המשחה" (שמות כ"ה, ו'), "השמן אורה לעולם שהכתוב קראו יצהר" (במדבר רבה ט', י"א); לסיכת הגוף, לריפוי פצעים וחבורות; "מכף-רגל ועד ראש אין בו מתם פצע וחבורה ומכה טריה לא-זרו ולא חבשו ולא רככה בשמן" (ישעיהו א', ו'); לריפוי מחלות אוזניים וגרון, ולחיזוק העור והשרירים. כן התקינו ממנו דיו לכתיבה וסבון לרחצה. 
הוא גם שימש בטקסים חשובים, כגון: משיחת המלך והכוהן, משיחת כלי המקדש, וכן בעת הקרבת קרבנות. בעבר היו ממיסים בשמן את מיני הבשמים השונים, ואילו בימינו משמש האלכוהול בתפקיד זה.
הגפת 
זוהי פסולת הזיתים לאחר עצירת השמן, והיא שימשה בעיקר כחומר דלק. גם כיום היא משמשת את הערבים הכפריים להסקת תנורים ומוקדים. כמו כן היא משמשת להפקת שמן באיכות ירודה לתעשיית סבון : "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה" (בראשית רבה נ"ז).
הפרי 
פרי הזית נזכר פעמים רבות כמאכל העם ; "זית דרכו לאכל חי, יבש ומלוח. חי - טובל במלח ואוכל, ופוצעין את הזיתים שיצא מהם שרף" (ירושלמי, פסחים ב', ה'). 
את הזיתים היו מכינים למאכל בדרכים שונות ; כבישה, יבוש, שליקה ובישול ; "כזית חי, כזית נא, כזית שלוק, כזית מבושל" (תוספתא, מכות ד', ו'). 
גלעיני הזית שימשו גם כאמצעי הקלה בעת כאב שיניים. בתלמוד בבלי (עבודה זרה) אנו מוצאים, כי מי שחש בשיניו מביאים לו גרעיני זיתים; "שלא הביאו שליש" (זיתי בוסר) וקולים אותם על גבי מעדר מלובן באש, ומדביקים אותם על טורי השיניים - ומשעושים כך - יתרפאו אלה. 
העץ
תחת העץ היו יושבים ולומדים תורה : "וישבו שניהם תחת הזית והרצה לפניו"
(תוספתא, חגיגה ב', ו'). בגלל חשיבותו של העץ, אסור היה לכרות אותו אלא רק כאשר נזדקן וחלה. אסור היה להשתמש בעץ לשריפה על המזבח ; "כל העצים כשרים לגבי מזבח חוץ משל הזית" (משנה, מנחות ט', י"ד). מעצי הזית הכינו כלי קודש, רהיטים, כלי שולחן ועצים לבניין בתים (מלכים א', ו', ל"א). 
עלים וענפים 
עלי זית ירוקים שימשו מזון לבהמות, ועלי זית יבשים שימשו להסקה ולכתיבה : "ועל עלי זית שהסקתה בהם את התנור" (תוספתא, נדה ז', ג'), או "ועל הכל כותבין, על העלה של זית" (משנה, גיטין ב', ג'). 
בענפי הזית השתמשו כסכך לסוכה (נחמיה ח', ט"ו), וכן התקינו מהם זרים לקישוט. השור שהלך בראש השיירה של עולי-הרגל, בזמן הבאת הביכורים לבית-המקדש, היה מקושט בזרים מענפי הזית; "והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו" (משנה, בכורים ג', ו'). 
מענפי הזית הרכים קלעו סלים. את זאת רואים גם היום אצל הערבים הכפריים. 
רפואה ופולקלור 
אסף הרופא (בן-ברכיהו, חי בבבל או בסוריה במאות ח' או ט' חיבר את 'ספר אסף' או 'מדרש הרפואות'). כותב בהרחבה על סגולותיו של שמן הזית ; "ירפא כאב המעיים ויחזק הילוך הבטן ויועיל לנגעי החך ולשיניים והוא מועיל לחלי הראש ומצמיח השער וירבהו וישמרהו. ולא ימרט במהרה. ויסיר הסובין (קשקשים) שיהיה בעור הראש כקמח לבנה". כמו כן : "שמן זית ישן, ירפא לנשוכי נחשים והמרבה לשתותו יום יום, יהרוג השרף (תולעים) שבמעים. ואם תטיף ממנו בעין יטהרנה וגם יאירנה". 
טוביה הרופא (1724-1652) ממליץ לקטוף זיתים, שאינם מבושלים כל צורכם, לסחוט מהם שמן ולעשות ממנו משחה או רטייה, כדי לרכך בה כל שאת וספחת (גידולי עור). כמו כן מוסיף טוביה הרופא ואומר : "עץ הזית או עליו שחוקים עושים מהם תחבושת לכל נגע וצרעת, שחוקים ומאובקים ומעורבים עם דבש משחית בשר חי שבכוויה... בשול עצו לא זו בלבד שמרפא נגעי הפה והגרון, אלא אף גם זו שמסיר תבלול שבעין. גם ספוג טבול בבשול הלז בתתו על הטבור יעצור כל שלשול דם והגרת הווסת. גם טוב לרפאות נגעי הבשר שבעפעפיים ושבאזנים". 
כמעט בכל עדות ישראל מצאנו שימושים רפואיים מעניינים לשמן, והרי מקצת מהם. 
יהודי עיראק ממליצים לחולים החשים בראשם, ולסובלים מחוסר תיאבון, מנדודי שינה, ומבעיות בדרכי העיכול, לשתות מדי יום כף שמן זית. יהודי סוריה טוענים, ששתיית שמן זית היא סגולה להיריון, וממליצים לנשים עקרות לשתותו. יחיא אקצע בן שלמה כותב בספרו, 'מדע הריפוי בתימן" "לאזנים (כואבות) לוקחים שמן זית עם חומץ של יין מערבבים הכל ביחד ומטפטפים לאזן החולה". יהודי תימן משתמשים בשמן כבסיס למשחות ולממרחים שונים ; מועיל להצטננות, לכאבים בגוף, לשורשי השיער ; ונגד קשקשים; עלי זית כתושים משמשים לריפוי פצעים, ונגד צהבת ; אכילת הפרי משפרת את התיאבון, מי זיתים כבושים משמשים לשטיפות הפה, ולחיזוק השיניים והחניכיים; קטורת של גלעיני זיתים משמשת נגד מחלת ריאות. 
אצל יהודי מרוקו רב השימוש בשמן זית, והוא מכונה 'זית אל עוד'. עיסוי ומסג') בשמן זית יעיל לדלקת פרקים ולכאבים בכל חלקי הגוף. לתינוקות, הסובלים משיעול קשה ומבעיות בדרכי הנשימה, נותנים שמן זית מעורב בדבש (מנוסה ובדוק). לריפוי כאבים בחזה, מניחים אספלניות ספוגות בשמן חם. אצל יהודי טוניס ואלג'יר היו 'רופאים' מומחים, שקיבעו שברים ו'ריפאו' כאבי גב, בעיקר באמצעות מריחה ועיסוי (מסג') בשמן. 
שמן זית וזיתים בכלל משמשים מרכיב חשוב ביותר בעיקר עם זעתר, במזונם של הערבים הכפריים ושל הבדווים בארץ- ישראל. גם ברפואה העממית יש חשיבות רבה לשמן הזית, ובעיקר לדלקות אוזניים ועיניים, כנזכר לעיל לבעיות בחזה הפנימי, לחיזוק שיער ולהכנת תכשירי יופי. 
ברפואה הטבעונית השמן יעיל נגד כאבים במערכת העיכול, עצירות ותולעים במעיים. הוא ממיס אבני מרה ומסלקן. המנה הרצויה נעה בין כפית לכף. שימוש חיצוני בשמן נעשה במקרים של פצעים, כוויות ושיגרון. ברפואה המודרנית השמן משמש לתכשירים שונים, ומהעלים מכינים תרופה המורידה את לחץ הדם בגוף.
פולקלור
הזית שימש משל ונושא לאגדות בפי בעלי האגדה שלנו: "למה נמשלו ישראל לזיתי למור (לאמור) לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא על ידי יסורים" (מנחות כ"ג). או "אמר ר' יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? מה זית אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטלה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (מנחות נ"ג, ב'). 
משלים ומכתמים רבים נכתבו על השמן, ולהלן מקצתם: "מה השמן הזה אין מתערב בשאר משקין, כך ישראל אין מתערבים באמות העולם. מה השמן מביא אורה לעולם, כך ישראל אורה לעולם. שנאמר והלכו גויים לאורך. מה השמן עליון על כל המשקים כך הם ישראל עליונים על כל האמות. מה השמן הזה אין לו בת קל, כך ישראל אין להן בת קל בעולם הזה" (מסכת שיר השירים,כ"ח). 
"הרואה שמן זית בחלום - יצפה למאור תורה" (בראשית רבה כ"ז). 
"הרואה זית בחלום שם טוב יצא לו. הרואה עטרת זית בחלום - כך תהיה עטרתו" (ירושלמי, מעשר שני). הזית מסמל גם את השלום. בסמל מדינת ישראל, בשני צדי המנורה, מופיעים ענפי זית על פירותיהם. כמו כן הם מעטרים את כל סמלי צה"ל ואת דרגותיו. 
גידול הזית כענף חקלאי חשוב רווח בעיקר בין הערבים של ארץ-ישראל. הפלח קשור מאוד לזית ומבכרו על יתר הגידולים, ואף על גידולי השלחין. יחסו זה בא לביטוי בפתגם הבא: "אל ג'ניען ג'נון. ואלמיליכ זיתון", כלומר, "הגנים שיגעון. והזיתים הון". לעתים, בשל חשיבותו הרבה של העץ, הם אף נשבעים בו : "וחית סג'רת א-נור", כלומר, "בחיי עץ האור".
שמן זית, שהיה בשימוש במנורות לפני קברי קדושים, הופך להיות קדוש ונשים שותות אותו, או מורחות בו את גופן, כסגולה לכל מיני חוליים. מנהג זה מצאתי גם אצל יהודי מרוקו, ולהלן מקרה מעניין שאירע במשפחתנו ; אמי שלחה שמן זית מתוך נרות נשמה, שהייתה מדליקה בביתה לזכרם של קדושים, לאשה עקרה שגרה בתפוצות הגולה. מה רבה הייתה שמחתה, כאשר נודע לה שהעקרה, ששתתה מן השמן, נתעברה וילדה בן. 
שמן הזית נחשב למרכיב חשוב במזונו של הפלח, והוא מומלץ מאוד כמזון, בעיקר לחלושי גוף. 
הסיפור הבא מראה עד כמה מזין שמן הזית: "לפלח אחד היו שתי נשים, אהובה ושנואה. אך איך יאהב שתיים בבת אחת, והאם ראש אחד יכול לחבוש שני כובעים? האשה האהובה ובנה קבלו מידי יום ביומו שמנה (חמאה מותכת) לאכול. והשנואה ובנה קבלו שמן זית לאכול. שני הילדים היו בני אותו גיל. כשהילדים רבו ביניהם נוכחו הנשים לדעת שהבן אוכל שמן הזית ידו היתה תמיד על העליונה. נצבט לבה של האהובה ונגשה אל זקן הכפר ושאלה ; היאך זה שבני הנזון באכל משובח כמו חמאה מותכת מוכה ונכנע על-ידי בן השנואה האוכל רק שמן זית. זקן הכפר חכך בדעתו וענה לה: 'אל שם ללזן - ואל זית ללעצבין', כלומר, 'החמאה מותכת טובה ליופי, ושמן הזית לכח"'. 
עץ הזית נחשב כעץ מקודש גם אם איננו גדל סמוך למקומות קדושים. ייתכן שתחושת הקדושה עברה לאהבה למוצרים קדושים ולמזכרות המגולפים והעשויים מעץ זית, ונמכרים בכמויות גדולות לתיירים ולצליינים, בעיקר בבית-לחם ובירושלים. 
הניגוד בין חופתו הירוקה של עץ הזית וחוסן גזעו לבין שיבתו הניבטת אליך מתוך נקרת גזעו הנבוב שימש יסוד לאגדה המסופרת בפי הערבים, כדלקמן: ביום מותו של מחמד הנביא התאבלו גם עצי הגן: התאנה, הגפן, הרימון ואחרים. לאות צער השליכו את עליהם הירוקים. רק הזית לא השיר את עליו ועמד בהדר חופתו הירוקה. שאלו העצים את הזית : "אתה, מלך העצים, הכי לא נאה לך להתאבל על מות הנביא? "ענה הזית ואמר: "אתם השלכתם את עליכם למען יראה צערכם ברבים. אבל אני צערי כמוס בלבי והוא גדול משלכם, כי הנה יבש לבבי ומח גזעי נמק !" אגדה בנוסח קרוב מסופרת על הזית וחורבן המקדש. 
תושיית שדה 
עצי זית רבים הגדלים כעצי תרבות פזורים כיום בכל רחבי הארץ, בעיקר סמוך לשרידי כפרים ערביים. חלקם השתלב בתוך יערות הקרן-הקיימת-לישראל, וחלקם הפכו לעצי נוי בתוך יישובים, שצמחו על שרידי אותם כפרים. לצערנו, הישראלים אינם מכירים בחשיבותם של עצים אלה, ומסיק זיתים לצרכים ביתיים, כמובן, קשה יותר מקניית צנצנת זיתים כבושים מהחנות. 
רק ערביי הארץ עדיין מכירים בחשיבותם של עצי הזית הנטושים ורבים מהם בוודאי חוזים בפועלים הערביים, המקדישים זמן ומאמץ לאחר שעות עבודתם במגזר היהודי, מתעכבים ומוסקים להם מהזיתים הגדלים בר או לנוי. ויש מהם גם כאלה, החוזרים לשרידי כפריהם שניטשו ומוסקים את זיתיהם. 
בין שאר הזיתים קיים גם זית הבר, ואף כי פירותיו כחושים וקטנים הוא מתאים למגוון של בישולים בשדה. 
להלן הצעות לתפריטי שדה ולמלאכת כפיים, הקשורות בעץ הזית ובשמן הזית. 
מסיקת הזיתים - בחודשים ספטמבו-אוקטובר מבשילים הזיתים, והם מביטים בנו בינות לענפי עץ הזית. צבעם ירקרק-כסוף ולעתים מנוקד בנקודות לבנות. נראה כי אלה מוכנים עתה לקטיף. בשלות הזית: בבואנו לבחון את הפרי, נקטוף זית אחד מהעץ ונלחץ אותו באיטיות בין האצבעות. כאשר הזית אינו בשל דיו, או שהוא יבש, אין הוא נענה ללחיצה, אך כאשר הוא בשל, הוא מתרסק תחת לחץ האצבעות, פוקע וטיפות נוזל מימי ושמן נוטפות ממנו.
מובן שיהיו כאלה שיאמרו: "אם כך, נחכה עד שכל הזיתים יבשילו על העץ". ובכן את הפרי צריך למסוק זמן מועט בטרם הגיע לבשלות, שכן פרי בשל אינו מתאים לכיבוש. מאידך, זיתים בשלים הם מצוינים לבישול ועל כך ידובר להלן. פרי הזית הנמסק צריך להיות קשה מעט ולא רך. את הזיתים הנושרים מאליהם מהעץ אין לערבב עם הזיתים הנמסקים, מפני שנשירת הפרי מהעץ לארץ באה לרוב מסיבות, כגון מחלה, תולעת שתקפה את הפרי, או פגימה אחרת בפרי, ולאו דווקא מסיבת בשלותו.
הכנות למסיק 
כל אלה, שעקבו אחר מסיקת הפרי, ראו בוודאי את היריעות הרחבות, הנפרשות על הארץ מסביב לעצי הזית. אלו אינן מונחות למנוחת המוסקים, אלא לשלום הזיתים. בדרך כלל המוסקים המקצועיים פורשים יריעת בד רחבה, או שקים התפורים זה לזה ויוצרים יריעה רחבה. 
גודל היריעה הוא כ 5-7.5-מ', ויש בה חתך מהצד, המגיע עד למרכז היריעה. דרך החתך מביאים את מרכז היריעה אל גזע העץ, ופורשים קצה אחד של החתך על הקצה השני, כך שתהיה חפיפה בין קצות היריעות. היריעה תהיה שלמה, וגזע הזית יהיה במרכז היריעה כשהיא סוגרת עליו מכל עבריו. לאלה מבינינו, הרוצים לעסוק במסיק בקנה-מידה מסחרי למחצה, נציע להצטייד ביריעות ניילון, שיונחו בחפיפה זו על זו וייצרו יריעה בגודל דומה ובמידה שווה של הצלחה בשימוש. הרמת היריעה על אבנים וייצובה בעזרת אבנים אחרות יביאו לכך שתיווצר מעין 'אמבטיה' רדודה, או 'קערה' גדולה, כדי שהפרי הנופל ונמסק לא יתגלגל מהיריעה לקרקע. 
בגמר המסיק נרים את קצות היריעה, מהצדדים כלפי המרכז, הזיתים שנאספו על היריעה יתגלגלו להם כלפי המרכז, ושם נאספם. תוך כדי איסוף הזיתים נפרידם מחלקי עלים וענפים דקים, שבעת הורדת הפרי נשרו ארצה יחד עמו. 
נקיפה 
הנקיפה היא הורדת פרי הזית מהעץ. את הזיתים רצוי להוריד בידיים, עד כמה שניתן, ואף לטפס לשם כך על העץ במקומות, שאפשר להגיע אליהם שלא מהקרקע. במטעי זיתים גדולים ניתן לראות, כיצד נעשה המסיק בידיים, כשאת הזיתים הקטופים מכניסים לתוך תרמילי פרי המיועדים לכך, וכדי להגיע למקומות גבוהים, מסתייעים המוסקים בסולמות אלומיניום קלים, או בסלים שטרקטורים מרימים לגובה המסיק. בדרך כלל אין מנערים את העץ, כדי שלא לפגום בענפים נושאי הפרי של השנה העתידה לבוא. 
בנקיפה המסורתית משתמשים במקלות דקים, כדי להגיע למקומות הרחוקים מהישג היד. אין צורך לחבוט באלות, כי הפרי הבשל כמעט נופל מהעץ עם כל נגיעה קלה, ואין לחבוט בעץ או לנענעו בחוזקה, שכן אז גם תיפגם תנובת העתיד. בשום פנים ואופן אין לשבור ענפים מן העץ, ומובן ששבירה זו גורמת לו נזק רב.
איסוף הזיתים 
לאחר שהרמנו את יריעת הבד, והזיתים התגלגלו להם כלפי המרכז, נאספם, נכניסם לסלים, או לשקיות בד מאווררות (ולא לשקיות ניילון!) ונביאם הביתה. אם נשתהה בדרכנו הביתה במשך פרק-זמן ארוך, נחזיק את הזיתים במקום מוצל ומוגן מחום ומשמש. השתהות מרובה ושהייה בחום גורמת להתחממות הזיתים, ולהתהוות כתמים שחורים על פניהם. טיפול מקדים בזיתים 
כאשר נגיע הביתה, נכניס מיד את הזיתים לצנצנת גדולה, לפח או לחבית, שבהם מים נקיים, מעת לעת נחליף את המים (לפחות פעם אחת ביממה), כך נעשה במשך 6-5 ימים, ועתה הזיתים מוכנים לטיפול ולכבישה.